אזרחות

גבולות בדמוקרטיה

זכות הדמוקרטיה להגן על עצמה

 

במדינות הדמוקרטיות מרבית האזרחים ואנשי השלטון רואים בדמוקרטיה צורת משטר עדיפה.

אך ישנם אזרחים שמתנגדים לדמוקרטיה. הם שמו להם מטרה להרוס את הדמוקרטיה.

לכן נשאלת השאלה האם עלינו להגביל את התחרות הפוליטית על מנת למנוע מצב שקבוצות אלו יגיעו לשלטון כדי לשנות את צורת השלטון.

 

כלומר, האם הדמוקרטיה צריכה להגביל את הקבוצות האנטי – דמוקרטיות כדי להגן על המשך קיומה, או שההגבלה של גופים אלה פירושה פגיעה במשטר דמוקרטי ולכן היא אינה לגיטימית?

 

תפיסת הדמוקרטיה המתגוננת – עקרון הדמוקרטיה המתגוננת

 

ברוב מדינות אירופה מקובלת התפיסה לפיה זכותה של המדינה הדמוקרטית להגביל את התארגנותן של קבוצות אנטי דמוקרטיות המאיימות על קיומה של הדמוקרטיה.

לפי תפיסה זו יש להפעיל אמצעים שונים הגבלת חופש התנועה, חופש התארגנות, חופש הפגנה, חופש ביטוי ומוציאים אל מחוץ לחוק תנועות מפלגות או כל מסגרת אחרת אנטי דמוקרטית כל זאת על מנת להבטיח את המשטר הדמוקרטי במדינה.

אלו המחייבים פסילת מפלגות אנטי- דמוקרטיות רואים חשיבות בסילוק כל גורם העלול לפגוע במשחק הדמוקרטי, לשתקו ואף להרסו. בנוסף הם מעוניינים להעביר מסר שהמשחק הדמוקרטי נועד רק למי שמוכן להתחייב לשחק לפי כלליו.

אלו השוללים פסילת מפלגות אנטי – דמוקרטיות רואים בעקרונות הדמוקרטיה ובזכויותיה כאבני יסוד שעל פיהן יש לאפשר לכל קבוצה להתאגד ולהתבטא (מימוש עקרון הפלורליזם). בנוסף, הם מביעים חשש שמפלגות שהוצאו אל מחוץ לחוק יאיימו בפעילות מחתרתית שיהיה קשה לאתרה ולרסנה.

 

ישראל אימצה גישה זו ולכן בחוק יסוד הכנסת סעיף 7 א' נאמר כי רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה במפורש או משתמע אחד מאלה:

​

• שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי.

• שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה.

• הסתה לגזענות.

 

 

 

בטחון ודמוקרטיה

 

הצורך להבטיח את ביטחון המדינה גורם לעתים להיווצרות מתח בין עקרונות הדמוקרטיה לבין ביטחון המדינה. בעתות חירום, כאשר נשקפת סכנה של ממש לביטחון המדינה, יש התנגשות בין הבטחת הביטחון לבין מימוש עקרונות הדמוקרטיה כמו זכויות האדם והאזרח. בחוקות של מדינות דמוקרטיות ובאמנות בינלאומיות יש סעיפים המתירים לפגוע בחירויות יסוד בעתות חירום ומלחמה כדי להגן על ביטחון המדינה, כלומר, כדי להבטיח את המשך קיומה של המדינה, את שלומה ואת הסדר הציבורי.

 

כלומר בזמן מצב חירום יש העדפה לערך הביטחון על פני הדמוקרטיה.

 

הדרכים בהם נפגעות זכויות אדם ואזרח בעת התנגשות בין ערך הביטחון לבין ערך הדמוקרטיה הם:

 

1. שימוש במעצר מנהלי –

הגדרה – זהו מצב בו מוחזק אדם בכפייה, באופן זמני ללא כתב אישום או משפט, בהתבסס רק על החשד שהוא מהווה סכנה מידית לביטחון המדינה. ללא שהוכח כי האדם ביצע מעשה בלתי חוקי. זהו מעצר מניעתי המתבצע כדי למנוע סכנה לביטחון המדינה או ביטחון הציבור הנשקפת ממעשיו של האדם בעתיד. 

התומכים במעצר מסוג זה רואים לנגד עיניהם את חשיבות חייהם וביטחונם של האזרחים המאוימים. עצם עיגונו של מעצר כזה בחוק ובאמנות בין לאומיות נותן לו, לדעתם, לגיטימציה. השוללים סוג זה של מעצר רואים בשימוש מופרז בו בניית תשתית לעריצות שלטונית. בנוסף, המעצר פוגע בזכות להליך משפט הוגן שהיא חשובה מאוד לקיומה של הדמוקרטיה.

בישראל, הן המחוקק והן בתי המשפט ערים לסכנות הנשקפות לזכויות האדם ממתן סמכות לרשויות הביטחון לבצע מעצרים מנהליים. על כן, הגביל המחוקק סמכות זו רק למצב של שעת חירום, ובתי המשפט מדגישים בפסיקותיהם שיש להשתמש בסמכות זו בזהירות רבה, ורק במקרים שבהם נשקפת סכנה של ממש לביטחון המדינה ולביטחון הציבור ואין דרך אחרת למנוע סכנה זו.

 

2. התקנת תקנות לשעת חירום:

בשנת 1948 ועם קום המדינה  היה צורך לנקוט באמצעים מיוחדים כדי להתמודד עם מצב בחירום הלאומי שפקד אותנו. לכן נקבע בפקודת סדרי שלטון כי המדינה נמצאת במצב חירום לאומי. במהלך השנים קביעה זו לא בוטלה ומצב החירום הפך לקבוע.

בהתאם למצב החירום, ראשי רה"מ והשרים להתקין תקנות לשעת חירום בכל עת ללא אישור הרשות מחוקקת. הרשות המחוקקת אפשרה לרשות המבצעת לקיים תקנות אלו בחקיקת משנה מכיוון שהבינה שבשעת חירום יש לסדר את העניינים ביעילות ובמהירות ככל שניתן.

תקנות לשעת חירום מאפשרות לממשלה לתקן תקנות המנוגדות לחקיקה ראשית ובתחומים רבים מכיוון שאין כמעט שום תחום שלא ניתן לקשרו לביטחון המדינה, ביטחון הציבור ולאספקת שירותים חיוניים.

סמכות זו עלולה לפגוע בדמוקרטיה ובזכויות אדם ואזרח.

לכן, הוטלו על סמכויות אלו הגבלות: (ניתן זכור 2 מן ההגבלות הבאות)

א. תוקפן הוא ל-3 חודשים וניתן להאריכן רק על ידי הכנסת.

ב. לא ניתן לתקן תקנה שמפסיקה את פעולת הכנסת או לפגוע בסמכותה.

ג. יש מספר חוקים שהממשלה לא יכולה לשנות או להפקיע זמנית. בחוקים אלו נקבע במפורש שלא ניתנים  לשינוי על ידי תקנות לשעת חירום כגון: חופש העיסוק.

ד. הוכרז בשנת 1996 לשנה לאחר מכן יבוטל מצב החירום בארץ.

ה. רק הכנסת יכולה להאריך את מצב החירום בארץ והיא עושה זאת מ-1996 לשנה אחת כל שנה.

ו. תקנות לשעת חירום לא יאפשרו פגיעה בכבוד האדם.

 

3.תקנות הגנה לשעת חירום (1945):

בשונה מתקנות לשעת חירום שהם תוצר של חקיקה ישראלית מקום המדינה, תקנות הגנה לשעת חירום הם חלק מהמורשת הבריטית מתקופת המנדט בארץ.

תקנות אלו תוקנו על ידי הנציב הבריטי בארץ ונועדו להילחם במחתרות היהודיות. עם קום המדינה, נכנסו תקנות אלו למשפט הישראלי מכוח פקודת סדרי השלטון והמשפט בישראל  אשר קבעה כי כל פקודה מימי המנדט שלא בוטלה במפורש בחקיקה בכנסת-היא עדיין תקפה.

תקנות אלו מקנות לשר הביטחון כוח רב ועלולות לפגוע בזכויות אדם ואזרח למשל: הגבלת  תנועתו של אדם, סגירת אזורים שלמים, הכרזה על התאגדות כבלתי חוקית, הטלת צנזורה ביטחונית וביצוע מעצר מנהלי לאדם שלא הועמד לדין.

ב- 1979 יש תיקון לחוק כדי לאזן בין הפגיעה בזכויות לבין שמירה על בטחון המדינה. לכן, רק שר הביטחון יכול להורות על מעצר מנהלי. הרמטכ"ל יכול להוציא צו זה ל-48 שעות בלבד וניתן לערער עליו בפני בית המשפט. נשיא בית המשפט המחוזי יכול לאשר את הצו, לבטל אותו או לקצר תקופת מאסר. מעצר מנהלי הוא מעצר מניעתי שמטרתו לשמור על בטחון המדינה אדם נעצר עקב חשש לפגיעה בביטחון המדינה. ניתן לעצור אדם זה בלי משפט ובלי כתב אישום.

תקופת מעצר מנהלי היא ל-6 חודשים על פי חוק. כל שלושה חודשים יש ביקורת שיפוטית (יה"מש צריך לבדוק את המשך קיום המעצר המנהלי)

 

 

 

לסיכום, המתח בין עקרונות הדמוקרטיה לביטחון המדינה מביא לעיתים לפגיעה בחירויות האדם והאזרח. על כן במדינה דמוקרטית יש לדאוג לאיזון בין שיקולי הביטחון ובין שיקולי זכויות הפרט ולהבטיח שרשויות השלטון לא יפגעו בעקרונות הדמוקרטיה ובזכויות האדם והאזרח כאשר לא נשקפת סכנה ממשית לביטחון המדינה.