אשכול בחירה: התקשורת במדינת ישראל

​

התקשורת במדינה דמוקרטית

תקשורת היא תהליך חברתי של חילופי מידע בין בני אדם, תוך כדי שימוש במערכות סמלים וסימנים מוסכמים. תקשורת המונים מעבירה מסרים ומידע באמצעים טכנולוגיים על מנת להגיע לקהל רחב ואנונימי של אנשים בזמן קצר מאד ובאופן פומבי. ערוצי התקשורת העיקריים הם: עיתונות, רדיו, טלוויזיה, רשת האינטרנט.

תקשורת חופשית היא תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה במדינה. אמצעי התקשורת במדינה דמוקרטית מבוססים על הכרה בחשיבותן של שתי זכויות דמוקרטיות  :

• חופש הביטוי

• זכות הציבור לדעת

​

ללא מימוש של שתי זכויות אלו התקשורת אינה יכולה למלא את תפקידה במדינה:

​

חופש הביטוי כזכות עילאית

הזכות לחופש הביטוי היא זכות בסיסית שעליה מבוססת תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית . זכות זו נחשבת לזכות עילאית מכיוון שהיא מאפשרת את גילוי האמת בעזרת התקשורת החופשית, היא מבטיחה את התהליך הדמוקרטי במדינה , היא שומרת על יציבות החברה והיא מאפשרת לפרט לבטא את עצמו באופן חופשי בתקשורת .

 

זכות הציבור לדעת

זכות של האדם לדרוש ולקבל מידע שיש בו אינטרס ציבורי. זכות הציבור לדעת נגזרת מהזכות הבסיסית של האדם לחופש המידע .זכות הציבור לדעת חשובה גם כדי לממש את חובותיו של האדם כאזרח כי האדם חייב לדעת על המתרחש סביבו , בעיקר ביחס לפעולותיו של השלטון , כדי שיוכל להפעיל שיקול דעת נכון ולגבש את עמדתו .לכן חובתו של השלטון למסור מידע לציבור על תפקודו של השלטון ועל פעולותיו וזאת מכיוון שלשלטון בדמוקרטיה יש אחריות לאזרחים והוא מחויב למימוש זכותם לדעת .

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

מאפייני תקשורת ההמונים

• קהל היעד- התקשורת פונה לקהל יעד גדול ,  ומגוון מבחינה חברתית כלכלית ופוליטית.

• תקשורת פומבית – תקשורת המונים היא גלויה ומגיעה אל יעדה באופן פומבי ולא אישי.

• זמן העברת המסר – המסרים בתקשורת המונים מועברים בזמן קצר ובמהירות , כאשר יש הבדל בין תקשורת כתובה שהיא איטית יותר ,לבין תקשורת אלקטרונית שהיא מהירה יותר.

• אופן העברת המסר – תקשורת המונים עושה שימוש בטכנולוגיה מתקדמת ומסוגלת לדווח בשידור חי על אירועים בזמן אמת . שימוש בטכנולוגיה זאת מאפשר לתקשורת לשדר מכל מקום ולכל מקום בעולם.

​

​

מקורות המידע של התקשורת 

יש שלושה מקורות מידע עיקריים לתקשורת

• הציבור שמוסר אינפורמציה

• אירועים שהתקשורת מסקרת(הפגנות/טקסים מיוחדים)

• המערכת השלטונית עצמה שמספקת מידע לכלי התקשורת ועושה זאת בשתי דרכים :

בדרך רשמית – באמצעות דוברים רשמיים ואנשי יחסי ציבור שמספקים מידע לעיתונאים .

בדרך לא רשמית – הדלפות של השלטון שנעשות באופן מכוון כדי לבדוק את תגובת הציבור (למשל בנוגע לעסקה אפשרית לשחרור החייל החטוף גלעד שליט).

 

 

 

מגוון מקורות המידע השונים מהם שואבת התקשורת את המידע שברשותה תורמים להיותה תקשורת חופשית ובלתי תלויה בשלטון.

 

​

תפקידי התקשורת במדינה דמוקרטית 

התקשורת במדינה דמוקרטית היא גוף עצמאי אך יחד עם זאת ישנה רגולציה על כלי התקשורת, חלים עליהם כללי אתיקה. לתקשורת מספר תפקידים מרכזיים במדינה דמוקרטית, ביניהם:

1. דיווח עובדתי - סיקור של אירועים והתרחשויות והפצת מידע חיוני ובעל ערך לאזרחי המדינה בתחומים שונים.

2. פרשנות – התקשורת אינה מסתפקת לרוב בדיווח עובדתי אלא מספקת גם הסברים סביב המידע הנמסר, תחזיות עתידיות והערכות אודות משמעותם של האירועים.

3. פיקוח וביקורת על השלטון – תקשורת ההמונים נחשבת לאחד ממנגנוני הפיקוח והביקורת הבלתי-פורמליים החזקים והמשמעותיים. במסגרת זו, התקשורת מבצעת עבודת תחקיר אשר מביאה לחשיפת מידע אודות התנהלות השלטון וגופים שונים או מדגישה נושאים שהציבור אינו חשוף להם, ובכך מאפשרת לאזרחים לקבל מידע אודות פעילות השלטון ולפקח על מהלכיו. בנוסף, התקשורת מהווה במה בה ניתן למתוח ביקורת על התנהלותם של נבחרי ציבור ושל גופים ציבוריים.

4. מתן במה – כלי התקשורת השונים מאפשרים הצגת דעות מגוונות בתחומי חיים שונים, בין השאר במסגרת כתיבת טורים אישיים (פובליציסטיקה), "מכתבים למערכת" של קוראים, ראיונות, בלוגים ואף תגוביות (טוקבקים) באתרי חדשות שונים.

5. העברת מידע ותיווך בין השלטון לאזרחים – התקשורת מאפשרת לשלטון להציג את מדיניותו ולשכנע את הציבור בנכונותה של מדיניות זו. מן העבר השני התקשורת מעניקה במה לאזרחים, לקבוצות אינטרס ולגורמים באופוזיציה לבטא ביקורת על השלטון, להציג חלופות למדיניות השלטון, ולנסות להשיג תמיכה במדיניות זו. הפוליטיקאים עושים שימוש בתקשורת הן כמקור מידע חיוני (לנעשה הן בארץ והן בעולם) והן ככלי עזר להעברת מסריהם ולחשיפה ציבורית. באמצעות מעקב אחר דיווחי התקשורת הם למדים מה הציבור חושב וכן לומדים על מהלכיהם של יריביהם.

6. תעמולת בחירות - בתקופת בחירות משמשת התקשורת אמצעי למפלגות המתמודדות להעביר לציבור מסרים ורעיונות.

 

 

​

כוחם ועוצמתם של אמצעי התקשורת

אמצעי התקשורת ממלאים תפקידים שונים ומשמעותיים והם נחשבים לבעלי כוח רב מאוד במדינה דמוקרטית, וזאת ממספר סיבות:

 

• התקשורת קובעת סדר היום הציבורי - אמצעי התקשורת קובעים את הנושאים השונים שיגיעו לידיעת הציבור וכן את סוג המידע ואופיו, ולכן יש להם השפעה רבה על הסוגיות שיעסיקו את האזרחים.

 

• התקשורת מבנה מציאות ומעצבת דעת קהל – התקשורת עוסקת בדיווח ושיקוף  המציאות ובפרשנות של אירועים שונים. עורכי עיתונים, כתבים ופרשנים בוחרים את הדרך שבה יסקרו אירועים שונים. הבחירות הן רבות ומגוונות: מה להבליט ומה להצניע, מה היקף הסיפור, מהי כותרת ראשית ומהי כותרת המשנה, מה יפתח את מהדורת החדשות ומה יופיע בתחתית הדף הראשי או בעמוד האחרון וכו'. כך במידה רבה משפיעה התקשורת על תפיסת המציאות שלנו כצרכני התקשורת ועל עמדותיהם של מקבלי ההחלטות. בתקופת בחירות התקשורת קובעת, במידה מסוימת, מה יהיו הנושאים במערכות הבחירות (סדר יום חברתי או בטחוני, למשל) ועשויה בכך להשפיע על תוצאות הבחירות.

 

מכאן שלאמצעי התקשורת השפעה רבה מאוד על האזרחים ועל השלטון, והם נחשבים לבעלי עוצמה רבה במדינה דמוקרטית.

 

 

על מנת לצרוך את אמצעי התקשורת באופן מודע ומושכל, יש להיות מודעים לכך שכל אמצעי תקשורת מונעת על ידי אינטרסים ואידיאולוגיות שונים, נתון למגבלות שונות ופועל בדרכים מגוונות. חשוב לזכור שהתקשורת מציגה לעיתים תמונה שאינה משקפת בצורה מהימנה את המציאות בשל רצונה להשפיע על עיצוב דעת הקהל, ופעמים רבות היא קובעת את סדר היום הציבורי על ידי העלאת נושאים שיש לה אינטרס בקידומם. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בבחירות הנושאים אלא גם באופן הצגתם – הן בתוכן והן במעטפת התקשורתית (צילום, בחירת מרואיינים, עיצוב גרפי וכו').

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

שלושה גורמים מגבילים את התקשורת בישראל

​

1. חוקים והסדרים

​

• פקודת העיתונות (1933) – קובעת שניתן לפרסם עיתון רק לאחר שהוא מקבל רישיון לכך . שר הפנים יכול לבטל או לשלול רישיון זה.

• תקנות הגנה (שעת חירום) –הצנזור הצבאי הראשי יכול לאסור בצו פרסום, חומר שעלול להזיק לביטחון המדינה או לשלום הציבור או לסדר הציבורי. הצנזור יכול גם להטיל קנס או לסגור את העיתון .

• חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (1990)  – קובע את תפקידיהם של אמצעי התקשורת הפרטיים במדינה וקובע כיצד מועצת הרשות השנייה תפקח על השידורים

• חוק תאגיד השידור הציבורי

• עקרון הסוביודיצה – אוסר על פרסום חומר העלול להשפיע על החלטת בית המשפט בנושא שעדיין נדון בבית המשפט .

• חוק העונשין –קובע עונש של עד 5 שנות מאסר למי שמפרסם , מדפיס, משעתק פרסום שיש בו המרדה (להביא לידי שנאה , בוז או אי נאמנות למדינה) .

• הסכם ועדת העורכים – הסכם זה הסדיר את היחסים בן התקשורת ובין גורמי הביטחון במדינה . ההסכם קיים בחלקו עד היום והוא כולל שני חלקים : איסור פרסום מידע סודי , לפיו ועדת העורכים מתחייבת לא לפרסם בתקשורת מידע סודי שיימסר לה ע"י השלטונות .והסכם הצנזורה , לפיו התקשורת מתחייבת להעביר לצנזור הראשי כל מידע לפני שיתפרסם כדי שצנזור הראשי יאשר את הפרסום .

​

​

2. פסיקת בתי המשפט : 

פסיקת בתי המשפט מגבילה את התקשורת ומצד שני מגינה עליה. כאמור, במדינת ישראל יש חוקים העלולים לפגוע בחופש העיתונות כגון : פקודת העיתונות ותקנות ההגנה לשעת חירום. אך המערכת המשפטית מגינה על חופש העיתונות על ידי פסיקות ותקדימי בג"ץ. לדוגמא :

​

• בבג"ץ "קול העם" נגד שר הפנים – בשנת 1953 פרסמו שני עיתונים קומוניסטים – "קול העם" ו"אל אתיחאד" ביקורת על ממשלת ישראל, בתגובה לידיעה שפורסמה בעיתון "הארץ" ולפיה ישראל תעמיד לרשות ארה"ב 100,00 חיילים שישתתפו במלחמת קוריאה. העיתונים גינו את החלטת הממשלה וקראה לחיילים להתקומם נגד הפקודה ולא לציית לה במידה ויקבלו פקודה שכזו. בעקבות פרסומים אלו ומתוקף סמכותו על פי פקודת העיתונות, הוציא שר הפנים צו האוסר על הדפסתם ועל פרסומם של שני העיתונים, בטענה שעיתונים אלו הסיתו כנגד הממשלה והם מהווים סכנה לשלום הציבור. "קול העם" עתר לבג"ץ נגד ההחלטה של שר הפנים בטענה שהיא פוגעת בזכות לחופש ביטוי. העתירה התקבלה והצו שהוציא שר הפנים בוטל. השופט נימק את החלטת בג"ץ בכך שחופש הביטוי היא זכות חשובה, שניתן להגבילה רק אם יש וודאות שפרסום עלול לגרום לנזק רציני ומיידי למדינה​

​

 

3. הבעלות על התקשורת הפרטית ועל התקשורת הממלכתית 

אמצעי התקשורת פרטיים מופעלים ע"י אמצעי תקשורת ממלכתיים. העיתונות הממלכתית נהנית ממידה לא מבוטלת של עצמאות תקשורתית ואי תלות בשלטון, שכן היא כפופה לרשות ציבורית עצמאית ולא לשלטון. כמו כן, אמצעי התקשורת מודעים לכך כי מידע שלא יפורסם על ידם, יתפרסם תוך זמן קצר מאוד ברשת האינטרנט, ולכן אנשי התקשורת לא יכולים "להעלים מידע" או לצנזרו בצורה מוחלטת, במידה והשלטון מבקש זאת מהם. מאידך, דווקא העיתונות הפרטית, נתונה לא פעם ללחץ מצד בעלי הממון השולטים בה : העיתונות בבעלות הפרטית תלויה במידה לא מבוטלת בהזרמת הכספים ממקורות פרטיים ובעלי הון הרוצים לראות רווחים ופועלים משיקולים כלכליים.

​

​

​

אשכול בחירה: הרשויות המקומיות

​

השלטון המקומי

הוא זרוע של השלטון המרכזי (הממשלה) האחראית על ניהול העניינים המקומיים של האזור עליו היא אחראית. השלטון המקומי נהנה מאוטונומיה מסוימת בפעולתה אל מול השלטון המקומי. השלטון המקומי הוא גוף נבחר המייצג את התושבים באזורו ומסדיר תחומי חיים רבים של האזרחים ברמה המקומית.

 

סוגי הרשויות המקומיות

עירייה – גוף המנהל את ענייני העיר, באמצעות מועצת העיר וראש העיר.

מועצה מקומית – בראשה עומד ראש המועצה ולצידו מועצה מקומית.

.  מועצה אזורית – כוללת כמה ישובים כפריים קרובים זה לזה. מכל יישוב מגיעים נציגים למועצה האזורית, בהתאם לגודל היישוב. ראש המועצה האזורית נבחר ישירות על ידי כלל התושבים בעלי זכות בחירה הגרים באזור זה.

 

• יש לציין ששר הפנים הוא קובע מתי מועצה מקומית שמגיעה לדרגת התפתחות מסוימת הופכת להיות עירייה. הקריטריונים- גודל אוכלוסייה ביישוב, מקום היישוב, מידת התפתחותו של היישוב, מקורותיו הכלכליים, רמת השירותים הניתנים לתושב וכושרו לנהל באופן עצמאי את הרשות המקומית.

 

השלטון המקומי בישראל פועל מכוחם של שני חוקים:

פקודת העיריות, אשר מגדירה את התפקידים, הסמכויות ואופני הפעולה של עיריות

פקודת המועצות המקומיות, אשר מגדירה את התפקידים, הסמכויות ואופני הפעולה של מועצות מקומיות

בנוסף, קיים "צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) תשי"ח 1958" אשר מגדיר את סמכויותיהן ודרכי פעולתן של המועצות האזוריות.

 

תפקידי הרשויות המקומיות

לרשות המקומית תפקידים שונים המוטלים עליה בחוק. ישנם שרותי חובה וישנם שרותי רשות שהרשות המקומית מספקת.

שרותי חובה – אספקת שירותים כמו חינוך ותרבות, רווחה, בריאות ודת, אלו הם שירותים ממלכתיים.

למשל בתחום הבריאות – דואגת הרשות המקומית להקים  תחנות טיפול באֵם ובילד. בתחום הרווחה – דואגת הרשות המקומית להקים לשכת סעד ורווחה המספקת שירותים סוציאליים. שירותים מקומיים, שהם שרותי חובה – הם שירותי הנדסה, אספקת מים ותאורה, תברואה ופינוי אשפה, סלילת כבישים ומדרכות, תכנון סביבתי, שירותי חירום, פיקוח על שווקים ועוד.

 

שירותי רשות 

 חינוך משלים, חינוך למבוגרים, שעורי עזר, ארגון קייטנות, טיפול בנוער שוליים, מופעי תרבות, הקמת מתקני ספורט ועוד.

תברואה וניקיון – על הרשות המקומית להבטיח את ניקיון המרחב הציבורי, למשל באמצעות פינוי אשפה, ניקוי רחובות וסילוק מפגעי תברואה.

שירותי כבאות – על הרשות המקומית להפעיל גוף כיבוי והצלה מקומי שיספק שירותי כבאות והצלה.

אספקת מים ופינוי ביוב – על הרשות המקומית לדאוג לאספקת מים לתושבים באמצעות מערכת הובלת מים, ולפנות את המים המשומשים באמצעות מערכת ביוב.

רישוי עסקים – הרשות המקומית מוסמכת לתת לעסקים רישיון לפעול בתחומה, במידה והם עומדים בתנאים שנקבעו בחוק להפעלתו ובהתאם לשימושים השונים בקרקע.

שירותי דת – על הרשות המקומית לספק שירותי דת שונים לתושבים, דוגמת פיקוח על כשרות, אחזקת מקוואות, רישום לנישואין ועוד, באמצעות המועצה הדתית המקומית.

חינוך – הרשות המקומית אחראית על מערכת החינוך בתחומה: אחזקת המוסדות, העסקת חלק מן העובדים ואף הפעלת חלק מן המוסדות באופן מלא. אמנם משרד החינוך הוא שקובע את התכנים ומעביר את התקציבים המתאימים להפעלת התוכניות, אולם גם השלטון המקומי יכול לקחת חלק מסוים בעיצוב התוכניות.

שירותי רווחה – על הרשות המקומית לספק את שירותי הרווחה לתושבים הגרים בתחומה הנזקקים לשירותים אלו, וזאת בהתאם להנחיות, לתבחינים ולתקציב שניתן על ידי משרד הרווחה. בכל רשות קיימת לשכת רווחה אשר מפעילה את מערכת הרווחה ביישוב.

מכיוון שתקציב הרשויות המקומיות משתנה מרשות לרשות ומושפע, בין השאר, מגביית המסים באותה הרשות, הרי שהיקף השירותים ואיכותם משתנים מרשות אחת לאחרת ואין אחידות בין הרשויות השונות.

 

 

סמכויות הרשויות המקומיות

חקיקת חוקי עזר – הרשות המקומית מוסמכת לקבוע הנחיות כדי לבצע את התפקידים השונים המוטלים עליה ולספק את השירותים לתושבים, למשל בתחומי התברואה, איכות הסביבה ועוד. חוק עזר עירוני הוא סוג של חקיקת משנה ועליו להיות מאושר על ידי שר הפנים. לרשות ניתנת גם הסמכות לאכוף את חוקי העזר אותם היא מחוקקת. חוקי עזר נוגעים רק לנושאים שיש לרשות אחריות – כמו: חנייה, בניה, מניעת ראש ברשות הרבים, פיקוח על כלבים, ענייני איכות הסביבה, תברואה, שעשועים ובידור, סלילת כבישים ועוד. הבג"צ ומשרד המשפטים מפקחים גם כן על חוקי העזר.

הטלת מסים – הרשות המקומית מוסמכת להטיל מסים שונים ברמה המוניציפלית על מנת לממן שירותים שונים לתושבים, דוגמת ארנונה על מגורים ועסקים, היטל פיתוח על בניה, אגרות פינוי פסולת ועוד. מסמכותה להטיל מיסים, ישירים – ארנונה, אגרת מים וביוב. ומיסים עקיפים – מסי עסקים, היטל עינוגים על כרטיסי קולנוע, הטל על מעודנים, מסעדות ובתי הארחה. או אגרות שונות כמו אגרת בניה, או מיסים על פרסום מודעות, וכן קנסות.

תכנון ובניה – לרשות המקומית הסמכות לאשר תכנון שימושים ובניה בפועל בנושאים מסוימים בשטח הרשות, וזאת באמצעות הועדה המקומית לתכנון ובניה.

שפיטה – לרשות המקומית סמכויות שונות מעין שיפוטיות הנוגעות לתושבים בתחומה, למשל הכרעה בערעורים של תושבים על מסים והיטלים שונים.

 

תקציב הרשות המקומית

תקציב הרשות המקומית מורכב מהכנסותיה והוצאותיה.

התקציב מוכן על ידי ראש הרשות ונמסר לאישור מועצת הרשות, ואחר כך לשר הפנים, שרשאי לשנותו או לדחותו.

הכנסות הרשות הן בעיקר משני מקורות:

הכנסות ממיסים מקומיים – מסי ארנונה כללית, על קרקע ובנייני מגורים, מס עסקים ואגרות שונות כמו רישיונות לשלטים, לוחות מודעות ורישיונות.

מענקים והקצאות של הממשלה – משרד הפנים מעביר לרשויות המקומיות מענקים לכיסוי גירעונותיהן וכן כספים לביצוע עבודות פיתוח. וכן כספים למימון שירותים ממלכתיים הניתנים על ידי הרשות כמו רווחה, חינוך ובריאות.

מקורות נוספים הם תרומות, הכנסות מרכוש עירוני ומחברות כלכליות של הרשות, כמו, מפעלי תרבות, קייטנות וחניה.

באילו דרכים מפקח השלטון המרכזי (משרד הפנים ושר הפנים) על השלטון המקומי?

יש לציין שמשרד הפנים הוא הממונה על השלטון המקומי והוא מפקח עליו. שר הפנים הוא הקובע איזה רשות תזכה למעמד של עיר או למעמד של מועצה מקומית. והוא קובע מהו שטח השיפוט של אותה עיר. שר הפנים קובע את השכר של ראש הרשות ושל סגניו. הוא קובע כמה תקציב ומענקים תקבל הרשות המקומית. ומה מספר חברי המועצה שיהיה בה.

1. חוקי עזר – שר הפנים מאשר את חוקי העזר שקובעת הרשות המקומית.

2. משרד הפנים – הוא שמאשר את התקציב של הרשות המקומית.

3. שר הפנים  וגם שר האוצר יכולים לאשר או לדחות העלאות חורגות של מיסי ארנונה שמטילה

   השרות המקומית על תושביה, לאחר שוועדת הכספים של הכנסת קבעה מראש.

4. שר הפנים  הוא הקובע לרשות מקומית את גודל כוח האדם שלה.

5. שר הפנים ראשי לפזר מועצה שנבחרה, במידה והיא לא מילאה את תפקידה כראוי, או בגלל

   מערכת יחסים עכורה בין המועצה לבין ראש הרשות, או כאשר בית המשפט פסל את הבחירות, או שמספר חברי המועצה פחת מהמניין שנקבע בחוק וכו'. במקרים כאלה שר הפנים מפזר את מועצת העיר וממנה במקומה ועדה קרואה או מועצה ממונה.

מועצה קרואה: יכולים לכהן גם עובדי מדינה שמונו ע"י שר הפנים.

מועצה ממונה: חבריה הם תושבי המקום שמונו ע"י שר הפנים. בכל מקרה הם יכהנו עד ששר הפנים יורה על בחירות חדשות, ויש לה את כל הסמכויות והחובות כמו למועצה נבחרת.

הביקורת על השיטה הקיימת

 

בעד פיקוח של שר הפנים על השלטון המקומי

​

1. ימנע חריגה מהתקציב, יהיה יותר חיסכון, והקפדה על נוהל תקין.

2. ימנע מצב שיבחרו לשלטון המקומי אנשים לא מתאימים, מקורבים וכו'.

​

נגד פיקוח של שר  הפנים על השלטון המקומי

1. קבלת ההחלטות מהירה ויעילה יותר, הפניה לשר הפנים גובלת בבירוקרטיה.

2. לכל רשות מקומית יש את הבעיות שלה וצרכיה. ומדיניות אחידה פוגעת בהתפתחותה.

3. אנשים השלטון המקומי שנבחרו ע"י תושביהם, מכירים את צרכי הרשות שלהם.

 

ההתערבות הרבה מצד שר הפנים והממשלה, מעוררים לא מעט ביקורת ציבורית ודרישה לשינוי המצב.

המבקרים טוענים כי השלטון המקומי נבחר על ידי התושבים ולכן יש לתת לו אפשרות פעולה גדולה יותר, שהרי בתום תקופת הכהונה יעמדו ראש הרשות המועצה לביקורת הציבור.

בנוסף, השלטון המקומי נדרש להיות גם נציג התושבים וגם רשות הפועלת על פי הנחיות הממשלה – דבר המקשה על עבודת הרשות.

 

תהליך שיטת הבחירות לרשויות המקומיות

הבחירות לרשויות המקומיות הן כל חמש שנים. הבחירות הן כלליות, חשאיות, שוות וישירות. כל תושב של הרשות המקומית בעל תעודת זהות ישראלית מגיל 18 ראשי לבחור בבחירות.

הבוחרים מטילים לקלפי שני פתקים:

פתק אחד בעד אחת מהרשימות המתמודדות למועצת העיר ופתק שני למעומד לראש הראשות המקומית.

כל אדם מגיל 21 הגר בתחום אותה רשות ורשום בפנקס הבוחרים של אותה רשות ראשי להיבחר. מלבד – פושט רגל, הורשע בבית משפט על עבירה שיש עימה קלון בחמש השנים האחרונות, שופטים, פקידי שומה, סוהרים, שוטרים ועובדי רשות מקומית אחרת.

קבוצה המונה 200 איש, או 2% מכלל בעלי זכות הבחירה, רשאים להגיש מועמדות כמפלגה.

חלק מהמפלגות הן ארציות, מטעם המפלגות בכנסת וחלק מנציגים ורשימות אל- מפלגתיות.

יתכן מצב שבו רוב חברי המועצה אינם תומכים בראש הרשות והוא יתקשה בביצוע תפקידו.

 

בחירת מועצת הרשות המקומית

השיטה היא רשימתית – יחסית.

רשימתית – כל קבוצת בוחרים מעל 200 איש או 2% ממספר הבוחרים, רשאית להגיש רשימת מועמדים. הרשימה מפקידה עירבון כפסי.

יחסית – נקבע אחוז חסימה, ובמידה והרשימה עברה את אחוז החסימה לפחות ב-75% היא תכנס למועצת הרשות המקומית, לפי גודלה.

 

 

בחירת ראש הרשות המקומית

השיטה היא אישית רובית

המעומד שקיבל מעל 40% מהקולות הכשרים יקבל את מירב הקולות, הוא יבחר לראש הרשות המקומית. אם לא קבל אף מעומד 40% מהקולות הכשרים מתקיים סיבוב שני כעבור 14 יום. ובסבוב השני ישתתפו רק שני המעומדים שקבלו בבחירות הראשונות את מירב הקולות הכשרים. המועמד שמקבל בסיבוב השני את המספר הגדול יותר של קולות הוא הנבחר.

*הפרדת הבחירות בין ראש הרשות המקומית לבין מועצת הרשות המקומית הביאה ליציבות בניהול ענייני הרשות, שכן כעת קשה להדיח את ראש הרשות. כדי להדיח את ראש הרשות צריכה המועצה לפחות 3/4 מחברי המועצה, וכן צריך את אישור שר הפנים. וזה קשה להשגה.

מצד שני יתכן מצב שנבחר ראש רשות שאינו מוכשר לתפקיד, והציבור צריך לשאת אותו חמש שנים עד לסיום הקדנציה.

 

ברשות המקומית, כמו בשלטון הכללי, יש שני דרגים.

דרג נבחר: ראש הרשות המקומית, מועצת הרשות המקומית.

דרג מבצע: עובדי עירייה שכירים.

חלוקת תפקידים וסמכויות בין השלטון המרכזי והמקומי

​

​

מעורבות השלטון המרכזי בהתנהלות השלטון המקומי:

שר הפנים קובע את הגדרת הרשות המקומית.

שר הפנים קובע את מספר חברי מועצת הרשות, ובמקרים מסוימים רשאי להוסיף חברים נוספים שלא נבחרו.

במקרים מסוימים רשאי שר הפנים להורות על בחירות ראש עירייה חדש, או מועצה חדשה או שניהם, לקבוע את תאריך הבחירות, למנות ראש עירייה ומועצה או מועצה בלבד. מועצה ההמונית על ידי השר ללא בחירות מכונה "ועדה קרואה". בדרך כלל, ממונה ועדה קרואה במקרים בהם המועצה הנבחרת לא מצליחה לתפקד, או מתפקדת באופן גרוע.

שר הפנים רשאי להתנגד לחוק עזר, ובמקרים מסוימים נדרש לאשרו.

חוקי עזר עירוניים לא יכולים לסתור חקיקה ראשית – גם בכך מגביל השלטון המרכזי (הרשות המחוקקת) את השלטון המקומי.

ייצוג השלטון המקומי מול השלטון המרכזי:

על העיריות והמועצות המקומיות בישראל מאוגדות ב"מרכז השלטון המקומי". כל המועצות האזוריות מאוגדות ב"מרכז המועצות האזוריות בישראל" . שני הגופים הללו פועלים בשיתוף פעולה ומייצגים את הרשויות המקומיות בפני הכנסת ובפני גורמים שונים ברשות המבצעת ובפני גורמים לא שלטוניים, כמו ההסתדרות והתאחדות הקבלנים.

תהליך דומה ניתן לראות גם במגזר הערבי (ראו בהמשך).

​

​

"מדד חברתי כלכלי"

זהו דירוג של הישובים בישראל שמדרגת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אשכול 1  - היישובים ברמה הנמוכה ביותר (לדוגמה, כסיפה), אשכול 10 – היישובים ברמה הגבוהה ביותר (לדוגמה, סביון). בולט במדד מקומם הנמוך של יישובים ערביים וישובים חרדיים.

הרשויות המקומיות – היבטים פוליטיים

ברשויות המקומיות מתנהלים מאבקי כוח פוליטיים, של קבוצות לחץ מקומיות, רשימות עצמאיות ורשימות שקשורות למפלגות ארציות.

לרשות המקומית יש סמכויות בתחום הבנייה, הפיתוח ועיצוב חזות הישוב, דבר שנותן לרשות המקומית כוח להחליט על ייעודי קרקע (אם אפשר לבנות על שטח מסוים, מה אופי הבנייה ועוד). החלטות כאלו הן בעלות משמעות כלכלית וחברתית (האם יבנו בית כנסת, האם מקווה, האם מתנ"ס, מגרש כדורגל), וגוררות מעורבות תושבים וקבוצות לחץ שונות.

אחת התופעות היא היחלשות כוחן של המפלגות הארציות – והצלחתם של מתמודדים עצמאיים, מקומיים. במקרה כזה, שיקולי האזרחים במי לבחור מתמקדים בשיקולים מקומיים, ופחות בשיקולים ארציים. אחת הבעיות בתופעה זו היא היווצרותן של מפלגות קטנות רבות, דבר שיוצר פיצול גדול במועצת הרשות ומקשה על פעילותה.

תופעות נוספות הן ניסיון של מפלגות ארציות חדשות להיכנס לפוליטיקה המקומית, כדי להתבסס ולהגדיל השפעה, ומצד שני – ניסיון של מפלגות מקומיות לעבור לזירה הארצית – כמו מפלגת ש"ס, ופעילים מקומיים שעברו לזירה הארצית – כמו מאיר שטרית ודוד לוי.

 

השלטון המקומי במגזר הערבי

עם קום המדינה, רק ארבעה ישובים ערביים היו בעלי מעמד של רשות. שאר היישובים נוהלו על ידי "מוכתארים". עם השנים, התפתחו רשויות נוספות, אבל השלטון המקומי במגזר הערבי עומד מול כמה בעיות יסוד.

​

בעיות יסוד ברשויות המקומיות במגזר הערבי

אפליה בנושא תקציב. היישובים הערביים לא קיבלו הטבות , תמריצים והנחות שיישובים יהודיים נהנו מהם (כמו לפי החוק לעידוד השקעות הון, הטבות ל"יישובי ספר" או "יישוב בקו העימות").

ההכנסות מארנונה נמוכות ברשויות הערביות מאלו שברשויות היהודיות. הדבר נובע משני גורמים – האחד גבייה בלתי מספקת שמקורה במצב הכלכלי של האוכלוסייה הערבית, שאחוז גבוה ממנה זכאי לפטור או להנחות בארנונה.

אפליה בתקצוב. התמיכה של השלטון המרכזי בשלטון המקומי התבססה על גודל היישוב, ולא על מצבם החברתי- כלכלי של התושבים, דבר שפוגע ביישובים חלשים. בנוסף, היישובים הערביים קיבלו עבור כל נפש מענק נמוך יותר מזה שקיבלו הישובים היהודיים.

מחסור בקרקעות לפיתוח ולתעשייה. ביישובים הערביים קיים מחסור בקרקעות לפיתוח ולתעשייה, שמהוות מקור להגדלת הכנסות.

יישובים בלתי מוכרים. במגזר הערבי קיימים ישובים בלתי מוכרים, שאין להם מעמד מוכר של רשות, ולכן הם לא נהנים משירותים מסודרים של בריאות וחינוך, והם נותרים חסרי תשתיות של מיים, חשמל וכבישים.

​

מגמות פוליטיות בשלטון המקומי במגזר הערבי

בעקבות הצלחתם של מנהיגים צעירים להיבחר לתפקידי הנהגה ובעקבות הקמתו של הוועד הארצי של ראשי המועצות הערביות הפכו בשני העשורים האחרונים ראשי הרשויות המקומיות לכוח פוליטי חזק יותר בהשוואה לעבר, ויש להם לכן חשיבות רבה יותר במערכת הדמוקרטית הייצוגית במדינת ישראל. הלחץ של ראשי הרשויות הערביות להגדלת תקציבי פיתוח ומענקים משפיע, ובשנים האחרונות פועלות ממשלות ישראל יותר ויותר לקראת השוואת מעמד היישובים במגזר הערבי למעמד היישובים במגזר היהודי, כנדרש במדינה דמוקרטית.