אזרחות

בישראל, כמו בכל משטר דמוקרטי שיש בו הפרדת רשויות, רשויות, קיימת רשות שופטת עצמאית ובלתי תלויה. מאד חשוב לדמוקרטיה ולשלטון החוק שהרשות השופטת תהיה בלתי תלויה. בית המשפט שופט על פי החוקים שנחקקו בכנסת, אך לפעמים החוקים עמומים ובית המשפט מוסמך לפרש אותם. כך בא לידי ביטוי עיקרון האיזונים והבלמים – בית המשפט מאזן את הרשות המחוקקת. הרשות השופטת מתבססת על שלטון החוק, על כך שכולם שווים בפני החוק ועל הגנה על זכויות האדם והאזרח.

​

חשיבות אי תלותה ועצמאותה של הרשות השופטת

ללא הבטחת עצמאותם של השופטים ושל בתי המשפט, אי אפשר להבטיח צדק, שוויון, שמירה על שלטון החוק והגינות. עצמאות הרשות השופטת חשובה ליצירת אמון של הציבור בה. חוק יסוד: השפיטה מסדיר את העצמאות של בתי המשפט וקובע שהשופט כפוף לחוק בלבד, ולא לאף אדם.

​

דרכים להבטחת אי תלותה של הרשות השופטת:

א. כללים המבטיחים את עצמאות הרשות השופטת:

1. ריסון הרשות המחוקקת בנושא ביטול פסקי דין:

הכנסת לא יכולה לבטל פסק דין שכבר התקבל בבית המשפט, גם אם הפרשנות של השופטים לא מקובלת על המחוקקים. הכנסת יכולה לשנות חוק מסוים, אך השינוי יהיה תקף רק לפסקי דין שיינתנו אחרי השינוי ולא לפניו.

2. סוב- יודיצה:

עקרון האוסר פרסום ועיסוק בפומבי בנושא הנדון בבית המשפט. כך נמנעת התערבות, השפעה ולחץ מצד התקשורת ורשויות השלטון על בית המשפט בנושאים הנמצאים בדיון שעוד לא הסתיים. עקרון זה מתנגש במובן מסוים על הזכות לחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, לכן הכנסת קבעה שכלי התקשורת יכולים לפרסם מידע עובדתי, ללא נקיטת עמדה וכאשר אין חשש שמידע זה ישפיע על התהליך המשפטי.

​

ב. תנאי העסקתם של שופטים:

כדי להבטיח את אי תלותה של הרשות השופטת נקבע חוק אי תלות תנאי העסקתם של שופטים:

1. שכר השופטים: נקבע על ידי ועדת הכנסת. שכרם גבוה יחסית, מכיוון שאסור להם לעסוק בעבודה נוספת, וכל תפקיד ציבורי ופוליטי.

2. תקופת כהונתם: כהונת השופטים נמשכת ומובטחת עד גיל פרישתם – 70. רק במקרים יוצאים מהכלל, כמו מחלה או מעילה בתפקיד, מבטלים מינוי של שופט. רק בית דין משמעתי לשופטים יכול לבטל כהונה של שופט, ובו חברים שופטים בלבד.

3. מקום כהונתם: אסור להעביר שופט בניגוד לרצונו ממקום כהונתו הקבוע לבית משפט במקום אחר, אלא אם כן נשיא בית המשפט העליון או בית הדין המשמעתי מסכימים לכך. כך נמנעת הפעלת לחץ על שופטים באיום על שינוי מקום כהונתם.

4. חסינות השופטים: כמו לחברי כנסת, גם לשופטים יש חסינות. הם מוגנים מפני תביעות בשל הוצאת לשון הרע, ולא פותחים נגדם בחקירה פלילית אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה.

5. מינוי השופטים:  הנשיא ימנה שופטים לפי בחירה של ועדה למינוי שופטים המורכבת מ- תשעה חברים שהם: נשיא בית משפט עליון, שני שופטים מהעליון, שר המשפטים ועוד שר שהממשלה תקבע, ועוד שני חברי-כנסת (אחד מהאופוזיציה והשני מהקואליציה)ועוד שני נציגים מלישכת עורכי-הדין. הרכב הועדה נותן יתרון לחברי הועדה מתחום המשפט ולא מהתחום הפוליטי. כך יגברו הסיכויים לכך שבחירת השופטים תיעשה על פי שיקולים משפטיים ולא פוליטיים.                                                                                                                           

 

 

סוגי משפט בישראל

​

1. משפט פלילי

קובע מהן עברות המסכנות את השלום והביטחון של המדינה והחברה, ומהם העונשים על כל אחת מעברות אלו. עברה פלילית היא מעשה שנעשה בניגוד לחוק וצפוי לו עונש על פי החוק. במשפט פלילי המדינה תובעת לדין אדם או מוסד שעברו עברה, כלומר עשו, או ניסו לעשות, משהו שהחוק מעניש עליו. התביעה נעשית באמצעות היועץ המשפטי, פרקליטות המדינה והמשטרה.

​

במשפט הפלילי העברות המובאות בפני בית המשפט מתחלקות לשלושה סוגים, על פי

העונש הנגזר:

א. חטא – עברה שהעונש עליה הוא מאסר עד חודש בתוספת קנס, או קנס עד סכום מסוים שנקבע בחוק ללא מאסר.

ב. עוון – עבירה שהעונש עליה הוא מאסר של חודש עד שלוש שנים וקנס, או קנס עד סכום שנקבע בחוק ללא מאסר.

ג. פשע – עברה שהעונש עליה הוא מאסר משלוש שנים עד מאסר עולם בתוספת קנס, או קנס עד סכום מסוים שנקבע בחוק ללא מאסר.

​

2. משפט אזרחי

עוסק ביחסים המשפטיים בין אדם לחברו, ובזכויות והחובות של כל אחד מהם המעוגנות בדרך של הסכם, חוזה, או חוק. למשל – מוכר וקונה שחותמים חוזה, הורים וילדים, וכן הלאה. במשפט אזרחי בדרך כלל גם התובע וגם הנתבע הם אזרחים הורים וילדים, וכן הלאה. במשפט אזרחי בדרך כלל גם התובע וגם הנתבע הם אזרחים או חברות פרטיות ומוסדות לא ממשלתיים. גם המדינה יכולה להיות נתבעת או תובעת.

במשפט אזרחי אין עונש. המפסיד במשפט חייב להחזיר לתובע נכס או חוב, לשלם לו פיצויים על נזק או לקיים את החוזה שחתם עליו.

 

בית משפט גבוה לצדק (בג"ץ)

תפקידים וסמכויות:

בית משפט זה דן כערכאה ראשונה ואחרונה בעניינים שבין האזרח לרשויות השלטון. בג"ץ לא פועל ביוזמתו, אלא רק לאחר שפנו אליו. פנייה זו מתבצעת באמצעות עתירה בכתב. הפונה נקרא עותר והרשות שכלפיה מופנית העתירה נקראת משיבה. שופט בית המשפט העליון מקבל את העתירה בלשכתו, ובמקרים דחופים גם בביתו, בשעות שמחוץ לשעות העבודה. אם השופט התרשם שיש יסוד לעתירה, הוא יוציא "צו על תנאי" הנותן הוראה לרשות השלטונית להשיב לעתירה או להפסיק פעולה מסוימת שהשלטון החל. הצו הוא "על תנאי" כי המשיב מוזמן להופיע-בתוך פרק זמן מוקצב- לפני בג"ץ ולשכנעו בחוקיות פעולתו.

אם שופט בית המשפט העליון סבור שהעתירה אינה מוצדקת, הוא מעביר אותה לדיון בפני הרכב של שלושה שופטים. רק שלושה שופטים יכולים לדחות ולא לקבל את העתירה ולהחזירה לעותר. במקרה כזה אין אפשרות לערעור. כאשר השופטים החליטו את החלטתם- בין אם להיענות לעתירה או לדחות אותה, הם מוציאים "צו החלטי", במקום "צו על תנאי", כלומר אם לבטל את הצו על תנאי, או להוציא צו החלטי, שפירושו-הוראה של בג"ץ למשיב לפעול כפי שביקש העותר.

 

בג"ץ כמגן חשוב על הדמוקרטיה ונותן סעד לאזרחים מול המדינה:

תפקידו של בג"ץ לתת סעד (עזרה) לפונים אליו, קבוצות מיעוט, אדם או מוסד במדינה. אם בית המשפט חושב שהרשות פעלה לא בצדק, חרגה מסמכותה, נהגה בשרירותיות, הפלתה לטובה או לרעה, או פעלה בחוסר תום לב. סמכותו של בג"ץ היא יותר מהגשת סעד: הוא מגן על זכויות אדם אזרח וקבוצה, גם אם הן לא מעוגנות בחוק, ומחייב את השלטון לפעול ברוחן. מכיוון שאין חוקה וחוקי יסוד המגנים על זכויות האדם בישראל, בג"ץ יצר בפסיקותיו מין מגילת זכויות אדם ואזרח המורכבת מפסיקות שונות. אין לה תוקף של חוק, והיא נעשית בעיקר על ידי שופטים בעלי גישה אקטיביסטית. פסיקה זו תרמה להכרה בחובה להגן על זכויות האדם והאזרח שאין מוגנות בחוקה.

​

בג"ץ עוסק בעיקר במשפט חוקתי, ורואה את עצמו הממונה העליון על שמירת עקרונות היסוד של מדינת ישראל, כמו מדינה יהודית ודמוקרטית ושלטון החוק. לכן, כאשר פונים בעתירה לבית המשפט העליון, הוא נוהג להעביר ביקורת על רשויות השלטון במדינת ישראל. לכן הוא חשוב מאד כמגן על הדמוקרטיה בכלל ועל זכויות האדם בפרט בישראל.