אזרחות

בחוק יסוד: הממשלה מפורטים אופן הרכבת הממשלה, סמכותה וסיום תפקודה. הממשלה כגוף מבצע כוללת את ראש הממשלה והשרים. היא מוגדרת כרשות מבצעת, על פי עקרון הפרדת הרשויות, אולם היא לא רק מבצעת את החלטות הכנסת אלא גם קובעת מדיניות ושואפת לבצעה בענייני חוץ ופנים.

​

מתי מרכיבים ממשלה חדשה:

• כאשר הכנסת היוצאת תסיים תפקידה בהתאם לחוק.

• כאשר ראש הממשלה מתפטר ואחריו כל הממשלה.

• כאשר הכנסת אינה מאשרת את תקציב המדינה שהממשלה מגישה מידי שנה כהצעת חוק

ואז יש לערוך בחירות חדשות לכנסת ולהקים ממשלה חדשה.

• כאשר הכנסת מצביעה אי-אמון בממשלה(לפחות 61 חכ"ים)

• כאשר חברי כנסת פונים לנשיא ומבקשים שיטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת שיש לו תמיכה מרבית.

• כאשר ראש הממשלה מחליט לפזר את הכנסת אם נוכח לדעת שיש לו התנגדות המעכבת את מימוש המדיניות שלו.

​

כיצד מרכיבים ממשלה חדשה (תהליך כינון הממשלה):

כתוצאה מכמות רבה של מפלגות, מתקשה חבר הכנסת עליו מוטל תפקיד כינון הממשלה, להרכיב ממשלה שיש לה רוב של 61 מנדטים (מנדט= ח"כ). כתוצאה מכך, יש צורך להקים קואליציה (גוש מפלגות שמייצג את הרוב בכנסת). מכאן, ממשלה קואליציונית היא ממשלה שמייצגת מספר מפלגות שהתחברו בינהם כדי להגיע ל-61 מנדטים לפחות.

המפלגות בקואליציה חותמות על הסכם פוליטי שבהן יש פרוט על הזכויות והחובות של המפלגות השותפות בקואליציה. בנוסף יש פרוט על המשרות שתקבל כל מפלגה במשרדי הממשלה ובגופים הציבוריים. בהסכם מוזכרים קווי היסוד, המדיניות המשותפת וקווי פעולה מוסכמים. הסכם זה נקרא "הסכם קואליציוני", והממשלה שקמה בעקבותיו נקראת ממשלה קואליציונית

הסכמים קואליציוניים חייבים להיות גלויים בגלל זכות הציבור לדעת ובגלל שזכותו של חבר הכנסת לדעת מהן ההתחייבויות שחברות הקואליציה קיבלו על עצמן.

במציאות כזו המפלגות הקטנות מקבלות כוח גדול יחסית לכוח האמיתי שלהן בכנסת והן מנצלות זאת כאמצעי לחץ כדי לקדם את האינטרסים שלהם. מאז 1948 שאפו כל ראשי הממשלות להרכיב ממשלות שמתבססות על קואליציות רחבות (יותר מ-61 ח"כים).

                                                                                                       

סוגי ממשלות קואליציוניות:

ישנה קואליציה צרה: ממשלה המורכבת ממפלגה אחת גדולה ועוד מספר מפלגות קטנות מינימום ומקסימום 61 ח"כים. החיסרון: קל יהיה להפיל ממשלה כזו בהצבעת אי-אמון או כאשר אחת השותפות תאיים לפרוש מהממשלה. היתרון: לא צריך להתפשר עם הרבה סיעות.

קואליציה רחבה: ממשלה המורכבת ממפלגה אחת גדולה ועוד מספר מפלגות בינוניות  וקטנות ויהיה לה רוב של יותר מ-61 ח"כים. יתרון: קשה להפיל את הממשלה. חיסרון: צריך להתפשר עם הרבה סיעות בקואליציה.

​

ממשלת אחדות לאומית:

ממשלה המורכבת משתי המפלגות הגדולות ועוד קטנות ויהיה לה רוב של יותר מ-61 ח"כים. היתרון של קואליציה רחבה או אחדות לאומית הוא: נותן לציבור תחושה שהממשלה חזקה ויציבה כי יש איחוד ושותפות לאומית. יש פה מימוש עיקרון ההסכמיות בציבור. זה נותן ייצוג הולם לכל חלקי העם בהתאם לעקרון הפלורליזם. זה מצמצם את מספר הח"כים באופוזיציה ובכך מקנה יותר יציבות לשלטון. בממשלת אחדות לאומית המפלגות הגדולות פחות תלויות במפלגות הקטנות – יש פחות סחטנות ויותר יציבות. יש פחות מתחים הנובעים משסעים.  

 

הממשלה פועלת בשתי רמות:

ברמה הפוליטית- קובעת את מדיניות הממשלה, עפ"י קווי היסוד שנקבעו בהסכמים הקואליציוניים. קווי היסוד של מדיניות הממשלה הם מכלול של עקרונות, מטרות ותכניות הפעולה שהממשלה מתכוונת לממש בתקופת כהונתה. קווי היסוד  הללו של מדיניות הממשלה אינם דבר מחייב, שהממשלה אינה  רשאית לסטות מהם כל עוד היא מכהנת. מדובר למעשה, בתפיסה של מדיניותה הרצויה של הממשלה בתחומי החיים השונים של המדינה. בעקבות שינויים בנסיבות ובתנאים שבהם נתונה מדינת ישראל עלולה הממשלה לסטות מקווי היסוד הללו, במידה כזו או אחרת.

בתוך הממשלה השרים עורכים דיונים וההחלטות מתקבלות באמצעות הרוב כאשר לראש הממשלה יש סמכויות מעל לשרים (כאשר הוא מתפטר כל הממשלה אחריו, הוא רשאי לבקש מהנשיא לפזר את הכנסת, ראש הממשלה הוא מפקד של זרועות הביטחון, הוא קובע את סדר היום ומנהל את ישיבות הממשלה והוא רשאי לקבוע את תפקידי השרים, לקבוע את משרדי הממשלה או לבטלם ולפטר שרים).

 

ברמה המקצועית- השרים עומדים בראש משרדי הממשלה ותפקידם לקדם את מדיניות הממשלה כשלצידם מסייעים אנשי מקצוע מומחים. מעמדו של ראש הממשלה התחזק עפ"י חוק יסוד הממשלה החדש מ-1992: בסמכותו לנהל את נושאי ישיבות הממשלה, בהצבעות בממשלה יש לו קול נוסף שמעניק לו עליונות מול השרים. הוא רשאי לקבוע את תפקידי השרים, לבטל או להקים משרדי ממשלה, כל שרותי הביטחון כפופים ישירות לראש הממשלה ומדווחים לו והוא אינו חייב לשתף את השרים במידע, כמו כן הוא שולט על מערכות מידע כמו הוועדה לאנרגיה אטומית וכו'. בעבר, מעמד ראש הממשלה היה שווה למעמד השרים וסמכותו היחידה הייתה לפטר שרים.

​

סמכויות הממשלה:

1. קביעת מדיניות וביצועה -  והיא מוסמכת לבצע ולפעול בכל פעולה שאינה מוטלת עפ"י החוק על ראשות אחרת. היא מעצבת מדיניות חוץ ובטחון, תפיסה כלכלית חברתית עפ"י תפיסת העולם הסוציאל דמוקרטית או הליברלית. בנוסף הרשות המחוקקת מסמיכה את הרשות המבצעת חוקק "חקיקת משנה": להשלים את חקיקת הכנסת בפרטים שיסייעו להוציא לפועל את החוק. סמכות זו ניתנת כדי לחלק את עומס העבודה בין שתי הרשויות וגם משום שיש צורך ברמת התמחות גבוהה הקיימת במשרדי הממשלה. 

סמכות שיורית: ממשלה מוסמכת לעשות בשם המדינה כל פעולה שאינה מוטלת בחוק על רשות אחרת (חריג לכלל שהרשות המבצעת הוסכמה לפעול רק בתחומים שהוסמכה לעשות בהם) אין לפגוע בזכויות אדם מכוח סמכות שיורית ולעניין זה נחוצה הסמכה מפורשת בחוק

לדוגמא: הכנסת חקקה את חוק חינוך ממלכתי ואילו הממשלות הוסיפו תקנות לגבי תוכניות לימודים, תקציב וכו'. החקיקה הראשית היא מפורטת, מפרשת וקובעת את ההוראות ביצוע לחקיקה הראשית של הכנסת והיא חייבת להיות כפופה לחוק הכנסת. תהליך החקיקה המשנית הוא קצר ולא כמו בכנסת (שלוש הצבעות).  (השוואה בין חקיקה ראשית ומשנית- ראה ברשות המחוקקת)  

 

2. תקנות לשעת חירום (תקש"ח)- לממשלה יש סמכות לחוקק תקנות במצב חרום עוד מ-1948 תוך עקיפת הרשות המחוקקת ותקנות אלה יכולות לשנות כל חוק אחר (מלבד חוקי יסוד הכנסת, השפיטה, הממשלה, חופש העסוק וחלק מכבוד האדם וחירותו). התקש"ח הוא רק לשלושה חודשים ובמידה ויש צורך להאריך, רק הכנסת רשאית לעשות זאת. בכך מגבילה הכנסת את הכוח של הממשלה מלנצל סמכות זו.

​

3. התקנת "תקנות הגנה" (מנדטוריות) לשעת חירום 1945- מקורן בתקופת המנדט הבריטי אשר ביקש להיאבק המחתרות היהודיות וכאשר קמה המדינה היא אימצה תקנות אלו אשר נותנות סמכות לשר הביטחון: להפעיל צנזורה על אמצעי התקשורת כאשר יש חשש לביטחון המדינה, להגביל ולהוציא מחוץ לחוק התאגדויות שונות המסכנות את הביטחון, להגביל תנועת בני אדם כמו עוצר ולבצע מעצר מנהלי (ללא הוכחת הרשעה בבית משפט וללא מגנה משפטית). תקנות אלה עלולות לפגוע בזכויות אדם ואזרח ועל כן נוספו הגבלות כמו שצו מעצר חייב לקבל אישור של בית משפט תוך 48 שעות, תקופת המעצר המנהלי מוגבלת ל-6 חודשים ובית משפט חייב להאריכו. (השוואה בין שני סוגי התקנות)

 

סוגי אחריות של הממשלה:

אחריות ממשלתית- אחריות משותפת: משמעותה שהממשלה אחראית בפני הכנסת בה יושבים נציגי העם ובכך שומרת הכנסת על עליונותה. פרוש הדבר שהממשלה כולה נושאת באחריות משותפת לכלל הפעולות ומחדלי הממשלה וכן הממשלה כולה אחראית לפעולות של כל שר והשר אחראי למדיניות של הממשלה זאת אומרת שכאשר הממשלה עורכת דיון השרים יכולים להביע דעתם, אולם אחרי שהערכת הצבעה בממשלה, כל השרים חייבים לפעול בהתאם להחלטת הרוב ואסור לשר למתוח ביקורת פומבית כנגד אותה החלטה וגם לא להצביע בכנסת נגד. במידה ויעשה זאת, יכול ראש הממשלה לפטרו.

אחריות מיניסטריאלית: היא אחריות של שר בכל הנוגע לענייני המשרד שהוא עומד בראשו, כלומר אם הצוות המקצועי שלו פעל שלא בהתאם להראות השר, גם אז השר הוא שייקח את האחריות לכך. עליו לדווח לכנסת על פעולות משרדו ע"י דיון במליאת הכנסת לפי נושאי סדר היום או לענות על שאילתות או לענות בוועדות הכנסת. כאשר יש רוב של 70 חברי כנסת היא יכולה להדיח שר.

​

​