21.יסודות חוקתיים
חוקה, חוקי יסוד ומגילת העצמאות
המעמד (התוקף) המשפטי של מגילת העצמאות
למגילה אין תוקף משפטי מחייב. המגילה היא הצהרת כוונות בלבד. כל חוק שחקקה הכנסת יהיה מעל למגילה. אבל במידה ואין חוק בנושא מסוים או שיש חוק בעל משמעות כפולה/מעורפלת רשאי בית המשפט לפסוק לפי רוח המגילה ולפי אחת מיסודותיה: שהמדינה היא יהודית ודמוקרטית.
ההיבטים החוקתיים של ההכרזה
הכרזת העצמאות מציינת את השעה הגדולה שבה קמה מדינת ישראל העצמאית. בתוכן שלה באים לידי ביטוי עקרונות יסוד וערכים המהווים קווים מכוננים ומנחים במשטר הדמוקרטי הישראלי. ההיבטים החוקתיים בהכרזת העצמאות: ההכרזה מגדירה את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. היא מסמך הצהרתי המעיד על הקמת המדינה. היא מהווה כלי משפטי פרשני שנועד לסייע בקביעת תוכן ומשמעות להוראות החוק.
חוקה וחוקי יסוד ומעמדם בישראל
בעקבות הויכוח בשנות ה-50 על כינון חוקה בישראל, התקבלה פשרה של חבר הכנסת הררי הנקראת על שמו. ע"פ הפשרה:
-
החוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים.
-
כל פרק יהיה חוק יסוד בפני עצמו.
-
כל פרק יובא בפני הכנסת לאישור.
-
כל הפרקים יתאגדו לחוקה שכשתסתיים ועדת חוק, חוקה ומשפט.
המשמעות – החוקה לא תיכון כמסמך אחד מלכתחילה אלא פרקים-פרקים, כשכל פרק הוא חוק יסוד העומד בפני עצמו. התומכים בחוקה ראו בחוקי היסוד את תחילת הכנתה והמתנגדים לחוקה ראו את העובדה שמדובר באוסף של חוקים ולא במסמך אחד.
ההבדל בין חוקי יסוד לחוקים רגילים
קיימים 3 קריטריונים המבחינים בין חוקי יסוד לחוקים רגילים
1. מעמד:
לחוקי יסוד יש מעמד מעל לחוק רגיל. מעמד-העל מושג באמצעות:
-
שריון סעיפי החוק: מטרת השריון היא למנוע את שינוי החוק ע"י רוב מקרי שנמצא בכנסת. כדי למנוע מצב כזה ניתן לשנות חוק יסוד רק ברוב מוחלט (לפחות 61 ח"כים") או רוב מיוחס (מעל 75% מחברי הכנסת). למרות הכוונה להעניק מעמד על לחוקי יסוד, יש חוקים שאינם משוריינים (מידת השריון מוזכרת בנוסח החוק).
-
פסקת הגבלה: פסקה המונעת מהכנסת לחוקק חוק הסותר את עקרונות חוקי היסוד והערכים שהם מבטאים. בכך ניתן להגן על חוק היסוד מפני פגיעה מצד הכנסת, אם יהיה הרכב פוליטי שונה מאז נחקק החוק.
יש 3 תנאים ע"פ הם מותר לחוקק חוק הסותר את חוק היסוד:
-
1. החוק תואם את ערכיה של מדינת ישראל.
-
2. החוק נחקק למטרה ראויה.
-
3. הפגיעה בחוק היסוד היא במידה שאינה עולה על הנדרש, כלומר פגיעה מינימאלית.
2. תוכן :
חוקי יסוד עוסקים בערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ומדינה יהודית. הם קובעים (כמו חוקה) את מבנה המשטר, תפקידים וסמכויות רשויות השלטון השונות, זכויות האדם והאזרח וכן במערכת היחסים בין הפרט לשלטון.
3. צורה:
-
בכותרת יצוין שמדובר בחוק יסוד ויצוין שם החוק.
-
החוק ינוסח במילים כלליות, פרטים יופיעו בחוקים רגילים.
-
שנת החקיקה לא תצוין, בניגוד לחוקים רגילים. המשמעות היא שחוק יסוד אינו קשור לזמן כלשהו והוא כאילו קיים מאז ומתמיד.
לסיכום – נחקקו עד היום 12 חוקי יסוד אך רק 2 מהם עוסקים בזכויות האדם: חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 10האחרים עוסקים במשטר בישראל, במוסדות שלטון וסמכויותיהם, בהגדרת ירושלים כבירת ישראל ומעמדו של הצבא. עדיין לא נחקקו חוקי יסוד נוספים האמורים להבטיח את זכויות האדם והאזרח.
הדגמה דרך שני חוק היסוד העוסקים בזכויות האדם:
חוק-יסוד חופש העיסוק משוריין ועם פסקת הגבלה.
חוק יסוד: חופש העיסוק הוא חוק יסוד שנועד להגן על חופש העיסוק, כלומר על זכותו של אדם לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד. לחוק זה העניקה הכנסת מעמד על-חוקי, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה לחוקי יסוד אלה.
חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו
חוק יסוד שנועד להגן על זכויות האדם העיקריות במדינת ישראל. כפי שכותרתו מבהירה, החוק קובע אתכבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, שהתקבל כ"מגילת זכויות האדם" של המשפט הישראלי. אין בחוק היסוד סעיפים משוריינים, והכנסת יכולה לשנותו ברוב רגיל. החוק נחקק בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, ב-17 במרץ 1992.
שאר כל חוקי היסוד:
חוק-יסוד הכנסת
חוק-יסוד: הכנסת התקבל ב-12 בפברואר 1958 - כ"ב בשבט התשי"ח, על-ידי הכנסת השלישית. החוק אינו מגדיר את סמכויות הכנסת, אך קובע שהיא בית הנבחרים של המדינה, שמקום מושבה בירושלים, ושבהיבחרה תמנה 120 חברים. בהמשך עוסק החוק בשיטת הבחירות, בזכות לבחור ולהיבחר, בתקופת כהונת הכנסת, בעקרונות לעניין הבחירות לכנסת, בכהונת חברי הכנסת, בחסינותם ובחסינות בנייני הכנסת וכן בעבודת הכנסת וועדותיה.
את סעיף 4 לחוק - הקובע את שיטת הבחירות של חברי הכנסת- ניתן לשנות רק ברוב של 61 חברי כנסת (שיריון), ואת סעיף ,44 הבא להבטיח מפני שינוי החוק באמצעות תקנות לשעת חירום, ניתן לשנות רק ברוב של 80 חברי כנסת. תיקון מס' 9 לחוק, שעבר ב-31 ביולי 1985 - י"ג באב התשמ"ה, קובע שלא תשתתף רשימה בבחירות אם יש במטרותיה או במעשיה שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה, או הסתה לגזענות. תיקון מס' 12 לחוק, שעבר ב-12 בפברואר 1991 - כ"ח בשבט, התשנ"א, מגביל את יכולתם של חברי כנסת לעבור מסיעה לסיעה בכלל ותמורת טובות הנאה בפרט.
חוק-יסוד מקרקעי ישראל
חוק-יסוד: מקרקעי ישראל התקבל ב-25 ביולי 1960 - א' באדר התש"ך, כחוק-יסוד: מקרקעי העם, על- ידי הכנסת הרביעית. יסודו של החוק ביחס המיוחד שבין עם ישראל לאדמת ארץ-ישראל ולגאולתה. החוק בא להבטיח שקרקעות המדינה, המהוות כ-90% מכלל הקרקעות במדינה, יישארו רכוש הלאום. החוק אוסר על העברת הבעלות על קרקעות שבבעלות המדינה, רשות הפיתוח או הקרן הקיימת לישראל, אם במכר ואם בדרך אחרת, למעט סוגי מקרקעין או עסקאות שנקבעו לעניין זה בחוק.
חוק-יסוד נשיא המדינה
חוק-יסוד: נשיא המדינה התקבל ב-16 ביוני 1964 - ו' בתמוז התשכ"ד, על-ידי הכנסת החמישית. עיקרו של החוק הוא חקיקה מחדש של הוראות קודמות שהיו פזורות בחוקים אחרים. הוא מסדיר בפירוט את מעמדו של נשיא המדינה, את דרך בחירתו (על-ידי הכנסת), את כישוריו וסמכויותיו ואת נוהלי עבודתו.
חוק-יסוד: הממשלה (בגרסתו החדשה)
התקבל ב-7 במרס 2001 - י"ב באדר התשס"א, על-ידי הכנסת החמש-עשרה. הגרסה החדשה תיכנס לתוקף לקראת הבחירות לכנסת ה- 16. החוק בגרסתו החדשה ביטל את הבחירה הישירה של ראש-הממשלה, וחזר, פחות או יותר, לחוק יסוד: הממשלה המקורי משנת 1968. שני שינויים מהותיים, בהשוואה עם החוק הישן, הם שהצעה לאי-אמון לממשלה צריכה לעבור ברוב של 61 חברי כנסת לפחות בכדי להתקבל ולא ברוב רגיל, ושעכשיו ראש-שממשלה יכול לקרוא לפיזור הכנסת. בנוסף לשינויים המהותיים האלה, הוצאו מחוק היסוד הוראות שונות, שהועברו לחוק רגיל חדש בשם חוק הממשלה, שהתקבל בו זמנית עם חוק היסוד.
חוק-יסוד משק המדינה
חוק-יסוד: משק המדינה התקבל ב-21 ביולי 1975 - י"ג באב התשל"ה, על-ידי הכנסת השמינית. החוק קובע את המסגרת לחוקי התקציב ואת כלל היסוד, שלפיו אין להטיל מסים, מלוות חובה, תשלומי חובה אחרים ואגרות, או לשנות את שיעוריהם אלא בחוק או על-פיו. תקנות המטילות תשלומי חובה כפופות לאישור הכנסת או ועדה מוועדותיה. עוד עוסק החוק בסמכות לעשות עסקאות בנכסי המדינה, ברכישת זכויות וקבלת התחייבויות בשם המדינה, בתקציב המדינה ובהליכי קביעתו, בהדפסת שטרי כסף ובטביעת מטבעות. כמו כן קובע החוק כי: "משק המדינה עומד לביקורת מבקר המדינה."
חוק-יסוד הצבא
חוק-יסוד: הצבא התקבל ב-31 במרס 1976 - כ"ט באדר ב' התשל"ו, על-ידי הכנסת השמינית. הבסיס החוקתי והחוקי של צה"ל היה, עד לקבלת חוק-היסוד, בפקודת צבא ההגנה לישראל התש"ח-1948. חוק-היסוד הולך בעקבות הפקודה האמורה, אך מוסיף הוראות בעניין כפיפות הצבא לממשלה, מעמדו של הראש המטה הכללי וכפיפותו לשר הביטחון והוראות אחרות, אשר ועדת-אגרנט- שחקרה את נסיבות פריצת מלחמת יום-הכיפורים- התריעה על העדרן. החוק קובע כי צה"ל הוא צבאה של המדינה,ובין היתר דן בחובת השירות והגיוס, וכן בהוראות הצבא ופקודותיו. הוא קובע כי "אין להקים או לקיים כוח מזויין מחוץ לצבא הגנה לישראל, אלא על פי חוק".
חוק-יסוד ירושלים בירת ישראל
חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל התקבל ב-30 ביולי 1980 - י"ז באב התש"ם, על-ידי הכנסת התשיעית. מטרת החוק היא לעגן בחוק-יסוד את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל, להבטיח את שלמותה ואת אחדותה ולרכז את ההוראות, המפוזרות בחוקים שונים, בדבר מקום מושבם של מוסדות ממלכתיים. החוק עוסק במקומות הקדושים, מבטיח את זכויות בני כל הדתות ומצהיר על מדיניות, שלפיה יינתנו לירושלים עדיפויות מיוחדות לפיתוחה.
חוק-יסוד השפיטה
חוק-יסוד: השפיטה התקבל ב-28 בפברואר 1984 - כ"ה באדר א' התשמ"ד, על-ידי הכנסת העשירית. החוק עוסק בסמכות השפיטה, במוסדות השפיטה, בעקרון האי-תלות בענייני שפיטה, בפומביות הדיון, במינוי שופטים, בכשירותם ובכהונתם, בסמכויות בית-המשפט העליון, בזכות הערעור, בדיון נוסף, במשפט חוזר ובעקרון ההלכה הפסוקה. אין החוק עוסק בסמכות בתי-המשפט לבקר את חוקיותם של חוקים שבהם יעסוק חוק-יסוד:חקיקה שעדיין נמצא בשלבי חקיקה. בחוק כלולה הוראה בדבר יציבותו והבטחתו מפני שינויים באמצעות תקנות לשעת-חירום.
חוק-יסוד מבקר המדינה
חוק-יסוד: מבקר המדינה התקבל ב-15 בפברואר 1988 - כ"ז בשבט התשמ"ח, על-ידי הכנסת האחת-עשרה. עיקרו של החוק בחקיקה מחדש של הוראות קודמות, שהיו פזורות בחוקים אחרים. החוק עוסק בסמכויות, בתפקידים ובחובות של מבקר המדינה בביקורת על גופים ממשלתיים וכנציב תלונות הציבור, בדרך בחירתו ובתקציב משרדו. החוק קובע, שמבקר המדינה אחראי אך ורק בפני הכנסת.
חוק-יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי - *הינו חלק מחוקי היסוד, שהם חלק בלתי נפרד מהיסודות החוקתיים של המדינה, שבהתאם לפשרת הררי אמורים להוות תשתית לחוקה העתידית. החוק נחקק והתקבל ברוב של 62 חברי כנסת, ביולי 2018. במהלך השנים האחרונות הוגשו מספר הצעות חוק בנושא הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, על אף ההסכמה הרחבה בציבור הישראלי על מאפייניה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי עד כה לא עוגנה .לדעת המציעים זהותה היהודית של המדינה בחוקי היסוד בצורה מפורטת ומפורשת , עיגון אופייה היהודי של מדינת ישראל בחוק-יסוד, משלים את חוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם והאזרח )"חוק יסוד הכנסת", "חוק יסוד כבוד האדם וחרותו", "חוק יסוד חופש העיסוק"( ובכך מקרבים את האפשרות להגיע בעתיד לכינונה של חוקה שלמה ומקיפה. זאת ועוד, החוק נחוץ בפרט אל מול המבקשים לבטל את זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל ואת ההכרה במדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי.
קישור לנוסח החוק: ישראל - מדינת הלאום יש העם היהודי
מדיניות ההגירה של מדינת ישראל –חוק השבות וחוק האזרחות
כל מדינה ריבונית בעולם יכולה על פי החוק הבינלאומי, לקבוע את מדיניות ההגירה שלה. זכותה הלגיטימית של כל מדינה לחוקק חוקים שיאפשרו או ימנעו מהמבקש להגר אליה (להתאזרח בה).
ההבדלים בין "עלייה" לבין "הגירה"
"עלייה"
המונח הוא בעל תוכן ומהות אידיאולוגית. מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית, עבור העם היהודי כולו. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטת האו"ם מ1947 , החלטה181 וכן בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל.
חוק השבות הוא החוק שמבטא את "העלייה","השיבה הביתה " ,הוא מאפשר לכל יהודי לעלות ולהשתקע בארץ שהוקמה כביתו של העם היהודי כולו, מדינה של קיבוץ גלויות. החוק מבטא את אופייה היהודי של המדינה "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית...". חשוב וחיוני לעודד עליית יהודים. למרות זאת החוק איננו מפרט את הדרכים בהן יש לעודד את העלייה.
הגירה
המעבר ממדינה למדינה שאיננו כרוך באידיאולוגיה. מדינת ישראל קולטת מהגרים שאינם יהודים. כחלק מהמחויבות באמנות בינלאומיות, עליה לאפשר, בתנאים שלה, הגירה אליה מסיבות מגוונות כמו: פליטים פוליטיים, נרדפים למיניהם, מסיבות כלכליות, איחוד משפחות(במקרה של ערבים) וכד'.
חוק האזרחות הוא החוק שמסדיר את חוקי ההגירה של מדינת ישראל והוא מבטא אופייה הדמוקרטי, החוק בתוכנו אינו מבדיל בין יהודי ללא יהודי, איננו מפלה.
מהו אזרח
מערכת יחסי גומלין בין היחיד למדינה ולשלטונותיה, ובין היחיד לכלל. מעמד האזרחות קובע את מערך הזכויות והחובות הנובעים ממעמד משפטי זה.
יחסי גומלין אלה מאפשרים לכולם לחיות במדינה ולממש את זכויותיהם הטבעיות.
המחויבות של האזרח כלפי המדינה באה לידי ביטוי במסגרת החוק והחובה לשמור על החוק, ככלל מוסכם. כמו כן, האזרח במדינה צריך להיות מחויב למדינה גם מבחינה מוסרית: לתרום לחברה, להיות מעורב פוליטית, לשאוף לביסוס חברה אזרחית ערכית.
המדינה מחויבת להגן על האזרח ולקיים תנאים לרווחת האזרח, לספק שירותים שיאפשרו לאזרחים לממש את עצמם, להתפרנס כמו: בריאות, חינוך, דיור עבודה וכד'.
האזרח מחויב בתשלום מיסים אשר מאפשרים למדינה לקיים מערך של שירותים אלה.
שתי שיטות המקובלות בעולם לקביעת אזרחות
קיימות שתי שיטות בסיסיות, למרות שרוב מדינות העולם משלבות את שתי השיטות הבאות:
1 .שיטת דין הדם – האזרחות נקבעת לפי אזרחות של ההורים ( עוברת בירושה מהורים לבנים), בלי כל קשר למקום הלידה.
מדינות לאום אתניות, הרוצות לחזק את היסוד האתני שלהן, מעדיפות להשתמש בשיטה זו כדוגמת מדינת ישראל. בישראל מעוניינים לשמור על רוב יהודי, על אופייה היהודי של המדינה ושיטת דין הדם מסייעת להשיג מטרה זו.
2 .שיטת דין הקרקע –אזרחות נקבעת לפי ארץ הלידה- נרכשת על ידי לידה בשטח של המדינה, בלי כל קשר לאזרחות ההורים.
מדינות הקולטות הגירה, מדינות לאום פוליטיות מעדיפות להשתמש בשיטה זו כדוגמת ארה"ב
חוק השבות
החוק נחקק ב-1950,שבות מלשון שיבה, חזרה או השבת בנים לגבולם (למולדתם). תוכנו: כל יהודי המעוניין יכול לעלות לא"י ולהשתקע בה. שר הפנים יכול למנוע מתן אזרחות אם :היהודי עלול לאיים על בטחון המדינה, בריאות הציבור או אם הוא בעל עבר פלילי. חוק השבות נותן משמעות מיוחדת למושג "עלייה" לעומת המושג "הגירה" ( ראה הסבר לעיל)
הנוסח המקורי של חוק השבות לא הגדיר מיהו יהודי לצורך שבות. הדתיים ביקשו להגדיר את היהודי על פי ההלכה. המדיניות הגירה של המפלגות החילוניות היתה לאפשר גם למשפחות מעורבות להיכנס ולהשתלב במדינה ובכך לעודד עלייה.
בשנות השישים עלה הנושא של הגדרת מיהו יהודי מחדש והגיע לבג"צ בעקבותיו שינו את חוק השבות.
מיהו יהודי? החוק מגדיר יהודי , מי שנולד לאם יהודי או התגייר.
ב-1970 תוקן החוק בעקבות בג"ץ רופאייזן והוסיפו : יהודי שאינו בן דת אחרת.
מטרת החוק: ליצור רוב יהודי, מקלט ובית לעם היהודי ובכך לשמר את אופייה היהודי של המדינה.
בג"ץ רופאייזן 1962 / האח דניאל
יהודי בעברו ואף ניצול שואה שסייע להציל 150 יהודים שהצטרפו לפרטיזנים. לאחר שנתפס על ידי הגרמנים הצליח להימלט ולהסתתר במנזר קתולי, שבו התנצר. לאחר המלחמה עבר הכשרה להיות כומר והגיע לארץ למנזר בכרמל. הוא ביקש אזרחות מתוקף חוק השבות ושירשם בתעודת הזהות שלו "יהודי" בסעיף הלאום. משרד הפנים סרב להעניק לו אזרחות בנימוק שאינו בן הדת היהודית, אך הציע לו לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות. הוא עתר לבג"ץ, שני נימוקים העלה רופאייזין בבג"צ:
א. הוא מרגיש כבן העם היהודי ועל כן צריך להכיר בו כיהודי על פי לאומיותו, אף על פי שאינו יהודי על פי דתו.
ב. על פי ההלכה היהודית הוא יהודי, כי מי שנולד לאם יהודייה -הוא יהודי, גם אם המיר את דתו.
בג"צ פסק: רופאייזן לא יהודי ולכן לא יקבל אזרחות מתוקף חוק השבות. חוק השבות הוא חוק חילוני.
בג"ץ בנימין שליט 1968
בנימין שליט, קצין בצה"ל, נישא לאשה לא יהודייה, פנה למשרד הפנים וביקש לרשום את שני ילדיו כבני הלאום היהודי , וכחסרי דת בסעיף הדת. משרד הפנים דחה את פנייתו. הוא פנה לבג"ץ ונימק את בקשתו כך: הוא ואשתו חסרי דת אך הם מתכוונים לגדל ולחנך את ילדיהם כבני העם היהודי. בג"ץ קיבל את הבקשה, והורה למשרד הפנים לרשום את ילדיו כבני הלאום היהודי וכחסרי דת . בג"ץ פסק שמשרד הפנים ירשום כל אדם הרואה עצמו כבן הלאום היהודי : יהודי וכמו כן שלמונח "לאום" אין משמעות אחידה, וגם למונח "יהודי" אין משמעות אחת ויחידה כי עדיין לא הוגדר "מיהו יהודי".
פסיקת בית המשפט עוררה דיון ציבורי סוער בנושא יחסי דת ומדינה. ב-1970 תוקן החוק בעקבות שני הבגצ"ים ונקבע כי יהודי הוא : "מי שנולד לאם יהודייה, או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". סעיף "מיהו יהודי" נוסף לחוק השבות. כמו כן נוסף תיקון לחוק השבות המאפשר למעשה להרחיב את הזכות לשלושה דורות כלומר גם בן ונכד של יהודי, בן זוגו ובני זוגם של הבנים והנכדים (גם אם אינם יהודים כבר) יוכלו לעלות גם אם היהודי שאליו מתייחסים העולים הלא-יהודים, לא עלה לארץ או כבר אינו בן החיים.
בעיית הגיור
בישראל קיים עדיין ויכוח בנושא מה ייחשב גיור לצורכי המרשם או שבות, הוויכוח הוא בין שלושת הזרמים ביהדות.
האורתודוקסים: הרוב במדינת ישראל רוצים שרק הגיור האורתודוקסי יתקבל, שיהדותו של אדם תקבע לפי הגיור האורתודוקסי-על פי ההלכה.
הרפורמים (רוב יהדות ארה"ב) והקונסרבטיבים דורשים שגם הגיור שהם מבצעים בישראל יתקבל. גיורים רפורמים וקונסרבטיבים הנערכים בחו"ל, מוכרים ומשרד הפנים מחוייב לקבל ולרשום את המגויירים כיהודים.
חוק האזרחות 1952
החוק קובע שש דרכים לרכישת אזרחות ישראלית.
א. מכוח חוק השבות – ליהודים בלבד. החוק מעניק ליהודי אזרחות אוטומטית מיום עלייתו ארצה.
***הדרכים הבאות(ב-ו) מיועדות ללא יהודים המעוניינים לרכוש אזרחות ישראלית.
ב. מכוח הישיבה בארץ – תושבים קבועים,לא יהודים החיים דרך קבע בארץ (ערבים, דרוזים ואחרים) והיו רשומים במרשם האוכלוסין שנעשה ב-1952 . החוק תוקן ולפיו ניתנת אזרחות גם למי שלא נרשם ב-52 .
ג. מכוח הלידה – מתן אזרחות למי שנולד בארץ לאזרחים ישראלים.
מתן אזרחות למי שנולד בחו"ל אם אחד ההורים הוא אזרח ישראלי.
זכות זו נשמרת לדור אחד בלבד.
ד.מכוח לידה וישיבה בארץ –לא יהודים, שנולדו בארץ לאחר קום המדינה, ולא היתה להם אזרחות אחרת, והם תושבי ישראל במשך 5 שנים רצופות,יכולים לבקש ולקבל אזרחות, בין גיל 18 לגיל 21 .
ה. מכוח ההתאזרחות – אדם הרוצה לקבל אזרחות ישראלית צריך לעמוד בתנאים הבאים:
לשהות בארץ 5 שנים רצופות , יש בדעתו להשתקע בארץ, ידיעת מה את השפה העברית, לוותר על אזרחות קודמת, להיות תושב קבע באישור שר הפנים, להצהיר נאמנות למדינה (אם עמד בתנאים הקודמים).
גם אם אדם עומד בתנאים אלה, שר הפנים יכול להפעיל שיקול דעת אם להעניק לו אזרחות או לא.
ו. מכוח ההענקה – שר הפנים יכול להעניק אזרחות מסיבות שונות כמו: אם האדם תרם תרומה מיוחדת למדינה או לעם היהודי, למי שמזדהה עם המדינה ומטרותיה. אזרחות זו נשמרת רק לדור הבנים.
**במסגרת זו הוענקה אזרחות לאוסקר שינדלר, חסיד אומות עולם, ולהבדיל, לשחקני כדורגל /כדורסל המשחקים בנבחרת ישראל.
הויכוח בישראל בנושא חוק השבות
הסתירה , הניגוד בין שני עקרונות יסוד של המדינה, בין קיבוץ גלויות ובין הבטחת שוויון זכויות לכל תושב היא הסיבה העיקרית לויכוח. גם אם מנסחים חוקי הגירה שיוויוניים, האפליה תעלם אולי מהחוק אבל תמשיך להתקיים במציאות, בפועל. האפליה תהיה אולי מוסווית, נסתרת וזוהי אולי אפליה חמורה יותר,שיש בה צביעות מסויימת.
המתנגדים לחוק השבות
יש הטוענים, לא יהודים בעיקר, שחוק השבות הוא חוק מפלה הפוגע בעקרון השוויון מאחר שהוא מעניק יחס שונה בהענקת אזרחות על בסיס המוצא והדת. החוק לטענתם לא דמוקרטי ופוגע בזכות טבעית לשוויון. מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מחויבת לעקרונות הדמוקרטיה, חתומה על אמנות בינלאומיות המחייבות אותה לנהוג בשוויון כלפי כל מי שמבקש לקבל אזרחות ישראלית.
המתנגדים מבססים את עמדתם על אמנת האו"ם האוסרת על אפליה מסיבות של גזע, מוצא אתני או דת. האמנה מאפשרת לכל מדינה לקבוע מדיניות הגירה על פי שיקול דעתה, כל עוד היא איננה אוסרת הגירה של קבוצה אתנית, גזעית או דתית כלשהי.
התומכים בחוק השבות
טוענים כי מדינת ישראל הוקמה כמדינת העם היהודי, כמדינת לאום, וזכותה כמדינה לקבוע את חוקי הגירה אליה, כמו כל מדינה בעולם. כדי לשמור על אופייה היהודי, היא יכולה לקבל חוק העושה הבחנה חוקית ולא אפליה, כאשר הוא מעניק עדיפות ראשונית במתן אזרחות ליהודים, יש בחוק השבות סטייה לגיטימית מעקרון השוויון.
הכרזת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 מחזקת זאת כי הכריזה על הקמת מדינה יהודית.
יש בחוק השבות סטייה לגיטימית מעקרון השוויון
הויכוח על נחיצותו של חוק השבות
בעד- החוק נותן ביטוי להוויתו של העם היהודי, לשאיפה ההיסטורית שלו. החוק מבטא את המאבק להקמת המדינה, את ההצדקה ההיסטורית של צורך העם היהודי במדינה משלו, המדינה מממשת את הזיקה של העם לטריטוריה המסוימת. המדינה היהודית היא מקלט/בית של בני לאום אחד ומסויים. מדינת ישראל היא היצירה של התנועה הציונית.
נגד – החוק עומד בסתירה להיבט אחר של התנועה הציונית, להקמת מדינה דמוקרטית, מדינה ככל המדינות, שכל אזרחיה שותפים שווים בבחירת השלטון, בהשפעה הפוליטית, יהודים ולא יהודים כאחד.לכן די בחוקי הגירה ואין צורך להשתמש במונח עלייה ואין צורך בחוק השבות. חוק הגירה נייטרלי היה מספק .
עמדת החרדים בויכוח על חוק השבות
החרדים טוענים כי חוק השבות מאפשר ללא יהודים על פי ההלכה לקבל אשרת עלייה ואף אזרחות לפי חוק האזרחות. ההיתר לבן/בת זוג של יהודי ,בנו ונכדו ,אף אם אינם יהודים,פוגע באופייה היהודי של המדינה ופוגע במטרה הראשונית של החוק: ליצור רוב יהודי במדינת ישראל.
ביטול אזרחות
מקרים שבהם ניתן לבטל את אזרחותו של אדם תושב ישראל:
א .אזרח ישראלי שיצא מישראל והסתנן לאחת ממדינות אויב או רכש אזרחות ממדינה
זו ,יראה כמי שוויתר על אזרחותו הישראלית. אם נולד לו ילד כשהוא מחוץ למדינה, שר הפנים יכול לבטל את אזרחותו של ילד זה.
ב. שר הפנים יכול לבטל אזרחות של אדם שעשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינה.
ג. שר הפנים יכול לבטל אזרחות לאדם שהוכח כי רכש את אזרחותו על סמך פרטים כוזבים.
ד. ויתור מרצון – אזרח ישראלי, תושב הארץ או לא, יכול להגיש בקשה שבה הוא מוותר על אזרחותו. שר הפנים צריך לאשר בקשה זו אם בדק ומצא שיש סיבה מוצדקת לביטול
(בעיקר כדי למנוע השתמטות משרות צבאי).
חובות אזרח בישראל (וחובות תושבי קבע שאינם אזרחים)
מטרת החובות היא: לממש זכויות. הבסיס של כל אחת מהחובות המוטלות על האזרח הוא רצון המדינה לממש זכויות של כלל האזרחים.
א. חובת תשלום מיסים – חובת האזרח לשלם מיסים המיועדים למדינה, להתנהלותה, לצורך בניית מערך שירותים לאזרח ולהגנה כמו: מס בריאות, ביטוח לאומי, מס הכנסה.
המדינה קובעת אחוז קבוע שכל אזרח משלם לפי גובה הכנסתו.
ב .חובת שירות ביטחון – כל אזרח במדינה חייב בשירות צבאי, סדיר ומילואים. השירות חשוב לצורך ההגנה על המדינה ובטחון אזרחיה. (גם תושבי קבע מחויבים בשירות צבאי).
שר הביטחון יכול לשחרר מחובה זו מסיבות רפואיות, דתיות, מצפוניות ,נישואים או לידה (לבנות בלבד). בכל מקרה של שחרור יש חובה להתייצב בפני וועדה מטעם המדינה, אשר בוחנת כל בקשה לפטור משירות צבאי, לגופו של עניין.
ג. חובת נאמנות למדינה – כל אדם חייב לנהוג בנאמנות למדינה. אזרח /תושב קבע הנחשד בריגול או בפעולה הפוגעת בריבונות המדינה או בביטחונה יועמד לדין.
זכויות אזרח בישראל: (זכויות המבדילות בין אזרח למי שאינו אזרח)
א. הזכות לבחור ,להיבחר לכנסת ולראש הממשלה (תושבים שאינם אזרחים יכולים לבחור לרשות מקומית).
ב. הזכות לעבוד בשרות המדינה-הזכות לעבוד במשרדים ממשלתיים או בשירות הציבורי מטעם המדינה בתחומים השונים כמו: פקידות, בטחון רפואה.
ג .הזכות לקבל הגנה מהמדינה – על ידי הצבא, המשטרה.
ד. הזכות להיכנס למדינה ולצאת ממנה ללא הגבלה בעזרת דרכון ישראלי (החוק איננו מאפשר למי שאיננו אזרח לקבל אשרת כניסה בתלי מוגבלת).